מיון להשכלה הגבוהה

קריטריונים למיון מועמדים להשכלה הגבוהה

קריטריון הקבלה ללימודים נקבע קודם כול לפי תפיסת העולם הערכית שהחברה או מוסד הלימודים מחזיקים בה. בהקשר זה מקובל להבחין בין שתי גישות.

הגישה הראשונה מבוססת על עיקרון של שוויון הזדמנויות מוחלט. לפי גישה זו יש למיין מועמדים להשכלה הגבוהה על סמך הגרלה עיוורת, וכך להעניק לכל אחד מהם את אותו הסיכוי להתקבל. גישה זו מבטיחה שאוכלוסיית התלמידים תייצג את אוכלוסיית המועמדים על כל גווניה. חסרונה העיקרי של גישה זו הוא שמכיוון שהקבלה מתבצעת באקראי, סביר להניח שגם מועמדים שיכולותיהם האקדמיות אינן מספיקות יתקבלו ללימודים. הדבר עלול לגרום לפגיעה ניכרת ברמת הלימודים באקדמיה, לעלייה בנשירה מהלימודים במהלך התואר, ולאובדן של זמן וכסף - הן של תלמידים שלא סיימו את שנת הלימודים, והן של המדינה שסבסדה את לימודיהם.

הגישה השנייה, הרווחת כיום במרבית מדינות ה-OECD ובכללן ישראל, מבוססת על עיקרון של מריטוקרטיה לפי גישה זו יש לקדם מצוינות בחברה, וזאת באמצעות בחירת המועמדים המוכשרים ביותר להשכלה הגבוהה על פי מדדים המנבאים את הצלחתם בלימודים. כיוון שגורמים רבים עשויים להשפיע על הצלחה כזאת, יש צורך ביותר מכלי מיון אחד כדי לנסות לנבא אותה. לשם כך נחוצים כלי מיון שמנבאים הצלחה אקדמית בדיוק רב ככל האפשר, אך גובים מחיר אישי וכלכלי מועט ככל האפשר. כלומר יש למצוא איזון בין העלות והתועלת של הליך המיון.

הגישה המריטוקרטית רווחת במרבית המדינות החברות ב-OECD. להלן כמה מהכלים ומהקריטריונים המשמשים למיון להשכלה הגבוהה במדינות אלו: ממוצע הציונים בבית הספר התיכון, ציוני תעודת הבגרות, מבחני ידע והישגים, מבחני יכולת (כמו הבחינה הפסיכומטרית), מבחני קבלה ייחודיים של מוסדות לימוד, חיבורים אישיים, מכתבי המלצה, ראיונות ונתוני רקע אישיים של המועמדים.

לסקירה מקיפה ראו: סקירת מערכות מיון להשכלה גבוהה בעולם

 

מיון מועמדים להשכלה הגבוהה בישראל

רוב המוסדות ללימודים גבוהים בישראל מקבלים מועמדים על פי שילוב בין ציוני תעודת הבגרות שלהם ובין ציוניהם בבחינה הפסיכומטרית. בחינת הבגרות והבחינה הפסיכומטרית הם כלי מיון המשלימים זה את זה: יתרונותיו של האחד מפצים על חסרונותיו של האחר.

היתרון הבולט של ציון הבגרות הממוצע ככלי מיון הוא שהוא מבוסס על מדידות רבות, שנערכו לאורך זמן, בתחומי דעת מגוונים ובעזרת מגוון רחב של מבחנים ומטלות. ציון כזה משקף ידע, מוטיבציה והתמדה. עם זאת, ציון הבגרות אינו כלי מיון אחיד. ראשית, הוא מבוסס לא רק על ציוני בחינות חיצוניות אלא גם על הערכה אישית של מורים, והרכב המבחנים שמפיק אותו שונה אצל כל תלמיד. שנית, ציוני הבגרות בכל שנה אינם מכוילים עם הציונים מהשנים הקודמות, ולכן אי אפשר להשוות בין ציונים שלא הושגו באותה שנה. בנוסף, רבים מהמועמדים להשכלה הגבוהה נרשמים ללימודים זמן רב לאחר סיום לימודיהם בתיכון (3-5 שנים), וציוני הבגרות שלהם עלולים שלא לשקף את רמת היכולת שלהם בזמן ההרשמה. לבסוף, יש הטוענים שההקפדה על טוהר בחינות הבגרות לוקה בחסר.

לבחינה הפסיכומטרית יש יתרונות משלה. ראשית, היא מעניקה הזדמנות שנייה לאלה שלא ביטאו את מלוא יכולתם בבית הספר התיכון ולאלה ששיפרו את רמת היכולת שלהם לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר. שנית, היא מועברת לקראת תחילת שנת הלימודים באקדמיה. שלישית, היא בודקת מיומנויות חשיבה הרלוונטיות לרוב תחומי הלימוד ואינה מתבססת על תוכנית לימודים ספציפית. לבסוף, הבחינה אמינה ושוויונית, וציוניה מכוילים כך שיהיה אפשר להשוות בין ציוני מועמדים גם אם נבחנו בנוסחים שונים זה מזה, בשפות שונות זו מזו ובמועדים שונים זה מזה. אך לבחינה הפסיכומטרית יש גם חסרונות: הציון בה נקבע על סמך בדיקה אחת בלבד, היא בודקת מדגם מצומצם של יכולות ויש כישורים הרלוונטיים להצלחה בלימודים, כגון התמדה ויצירתיות, שהיא אינה בודקת כלל.

בחינות הבגרות והבחינה הפסיכומטרית משלימות זה את זו, ולכן אין זה מפתיע שמחקרים מראים שציון הסֶכֶם, המבוסס על שקלול הציונים בשתי הבחינות, הוא בעל היכולת הטובה ביותר לנבא את הצלחתו של סטודנט בלימודיו.

נוסף על ציון הסֶכֶם, המורכב מציוני הבגרות ומציון הבחינה הפסיכומטרית, רוב המוסדות להשכלה גבוהה בארץ מציעים גם מדדים אחרים לקבלה, כגון ציוני מכינה קדם-אקדמית, ציונים בקורסים מקוונים, ציונים בשנה א' בחוג אחר וציוני בגרות ללא ציון פסיכומטרי. המוסדות להשכלה גבוהה הם המחליטים אם וכיצד להשתמש במדדים אלו.