מיון לבתי ספר לרפואה

המיון ללימודי רפואה נחוץ בשל הביקוש העצום ללימודים אלו ובשל מיעוט מקומות הלימוד, הנובע מאילוצים תקציביים ולוגיסטיים של בתי הספר לרפואה וממחסור במקומות התמחות. מוסדות הלימוד ממיינים את המבקשים ללמוד בהם, כדי לקבל את המועמדים שיש להם הסיכויים הטובים ביותר להצליח בלימודים וניחנו בכישורים הנחוצים לתפקוד מקצועי טוב כרופאים.

המיון לתכניות הארבע-שנתיות משלב הערכה של מרכיבים קוגניטיביים (ציון הסכם של בחינות הבגרות והבחינה הפסיכומטרית) בהערכה של מרכיבים לא קוגניטיביים (המבוססים על הערכת התנהגות). מטרת הערכת המרכיבים הקוגניטיביים היא ליצור ציון הערכה סטנדרטי ואחיד למועמדים שהרקע האקדמי שלהם שונה. הערכת המשתנים הלא קוגניטיביים זהה למסלולים השש-שנתיים.

עד לפני כ-15 שנים ערכו בתי הספר לרפואה בישראל ריאיון אישי ארוך, ולרוב יחיד, כחלק מהליך הקבלה. מטרת הריאיון הייתה בעיקר לסנן מועמדים בעייתיים, והקבלה התבססה בעיקר על ציוני בחינות הבגרות והבחינה הפסיכומטרית. מחקרים רבים מצאו שריאיון לא מובנה הוא כלי מדידה בלתי מהימן ואף בלתי הוגן, שכן הוא אינו סטנדרטי ואובייקטיבי והוא מועד להטיות בשיפוט המעריכים. נוסף על כך, תצפית אחת או שתיים אינן מהימנות דיין לצורך קבלת החלטות חורצות גורל. לאור המחקרים הללו ולאור העובדה שבתי ספר לרפואה בעולם המערבי החלו למיין מועמדים לרפואה באמצעות מרכזי הערכה, הוחלט להשתמש במרכז הערכה בהליך המיון למרבית מסלולי לימוד הרפואה בישראל. מרכז הערכה מבוסס על תצפיות והערכות רבות, על מדידה סטנדרטית ועל כלי מדידה מגוונים. מאפיינים אלו משפרים את איכות המדידה, את מהימנותה ואת תוקפה.